הצצה לספרו המרתק של אהרן אריאל לביא - שבע: רעיונות כלכליים וחברתיים בהשראת שנת השמיטה

יגיעה ומנוחה – סוד השמיטה

את הסדר המאפשר את החיים הביולוגיים אנו משיגים, כאמור, באמצעות החלת מגבלות על שטף הפעילות חסרת הסדר, מגבלות בעצימות נמוכה שמעניקות כיוון, אך לא משתקות את שטף החיים עצמם. מגבלות אלו מצמצמות את מספר האפשרויות הזמינות, אך לא נוגעות כהוא זה ביכולת הבחירה החופשית העצמית של כל פרט ופרט בתוך המערכת. אני רוצה להציע שהמגבלה המרכזית שהמסורת היהודית מטילה מבחינה כלכלית וחברתית איננה צדקה או מעשרות ואפילו לא שחרור עבדים. המגבלה המרכזית היא המנוחה המשותפת בו-זמנית. דווקא היא, באופן פרדוקסלי לכאורה, מאפשרת את הפיכת שפע הפעילות והיגיעה הכלכלית לחברה חיה במלוא מובן המילה.

חשיבה מחודשת על מהות היגיעה והמנוחה יכולה להיות כיוון טוב להתחיל אתו את הפרשנות המחודשת של השמיטה והתאמתה לימינו, כמנגנון נוסף שבא להטיל מגבלות על אי הסדר החברתי. מגבלות שבמהותן הן החופש האמיתי ליצירת מרקם חברתי בר קיימא.

שמיטת חובות

הדורות הבאים יחיו תחת חוב מחניק שלא יאפשר לכלכלותיהם לתפקד, ולכן פירמידת הרווחה הבין דורית תתהפך בצורה מוזרה: הדור של העתיד הקרוב יחיה על חשבון עבודתם ויצרנותם של אנשים עתידיים עוד יותר שאפילו הוריהם טרם נולדו. אותם אנשים עתידים ייוולדו לתוך מציאות בלתי אפשרית של מימון חובות העבר שלא להם, ואפילו לא להוריהם, הייתה הזדמנות להצביע או להחליט לגביהם.

שנת השמיטה, במובן זה, אינה אמורה לעודד אותנו – בתור יחידים או בתור מדינות - לפעול בחוסר אחריות מתוך תקווה שחובותינו יימחקו בכל מקרה לאחר שבע שנים. דבר מעין זה יוביל מהר מאוד להתמוטטות כלכלית. במקום זאת, בהקשר זה, השמיטה מלמדת אותנו שחובות הם חלק מהחיים (כשם שהיא מלמדת אותנו שמשברים הם חלק מהחיים) וששוק אשראי מתפקד הוא חיוני להתפתחותנו ולרווחתנו. יחד עם זאת, היא מלמדת אותנו שחובות צריכים להיווצר באופן זמני ולמטרות יצרניות, ולא להפוך למרכיב קבוע בחיינו. משעה שהם נוצרו, יש לפעול באחריות גם לסגירתם כפי שדרשו חז"ל, ולא להסתמך על שמיטת החובות. שמיטת חובות מלאה צריכה להישמר למקרים קיצוניים של חדלות פירעון פוטנציאלית, פרטית או לאומית, והיא צריכה להיות החריג ולא הכלל.

היובל – ההזדמנות לעולם חוזרת

כל אחד ואחת מאיתנו התחיל או התחילה, לפני כך וכך שנים, לכתוב את סיפור מסעו על דף חלק, מההתחלה, מבראשית, כמו התורה שניתנה בסיני באמצע המדבר כשאפשר היה לחלום הכול. אך כפי שאנו יודעים, המסע שהתחיל להתגלגל משם ואילך התפזר והתבדר לאינספור כיוונים. כל אחד ואחת מאיתנו חווה עליות ומורדות, אהבות ואכזבות, הצלחות וכישלונות. אך ככלות הכול, ולאו דווקא אחרי חמישים שנה, הידיעה שתמיד יש לנו משפחה לשוב אליה, מאפשרת לנו את הביטחון שאף מסע איננו מאתגר מדי ואף הר איננו גבוה מדי. אם כך, היכולת לשוב לבסיס משפחתי מסוים, למסגרת ישנה ומוכרת, איננה עול על צווארנו אלא דווקא היסוד לחירות האישית.

הקהל – קהילתיות ומוסר

מעשייה חסידית מספרת על רב אחד שהיה נוהג לטבול כל בוקר בנהר הקפוא שליד הכפר שלו ברוסיה (מן הסתם זה נכון לגבי אדמו"רים רבים, וטרם עלה בידי לגלות על איזה אדמו"ר בדיוק מדובר). יום אחד התחלף השוטר הזקן של הכפר ובמקומו נכנס לתפקיד שוטר צעיר שלא מכיר את הגזרה. בוקר אחד הוא יצא לסיורו הקבוע ולפתע ראה אדם זקן טובל במים הקפואים, וכמובן נחרד מהמראה המוזר. השוטר רץ אל הרבי, הוציא אותו מהמים ושאל בתקיפות: "מי אתה? מאיפה באת? ולאן אתה הולך?". הרבי חייך בעדינות, התלבש לאיטו, חבש את המגבעת ושאל את השוטר: "כמה משלמים לך ליום?". "עשר קופייקות", השיב השוטר בנימה של מבוכה. "אם כך", השיב הרבי, "אני מוכן לשלם לך עשרים קופייקות ליום כדי שתבוא אלי כל בוקר ותשאל אותי מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך".

מצוות "הקהל" כוללת את כל העם במסגרת אותה "שאלת שוטר": "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

פעם בשבע שנים אנו מתבקשים להתכנס כל הקהילה כדי לשאול את עצמנו ביחד מי אנחנו, מנין באנו ולאן אנו הולכים. זה חשוב משום שבני אדם הם יצורים דינמיים ומתפתחים ללא הרף, וכשם שמערכת השרירים שלנו מתערערת אם היא לא מגורה באופן תדיר, כך קורה גם למערכת המוסרית והאינטלקטואלית שלנו.

מחזור העבודה האישי

בתרבות ימינו שינוי נחשב לדבר מבורך ורצוי. הוא מסמל התחדשות, נעורים, פריצת גבולות והגעה ליעדים חדשים. עבור חלק מהאנשים הוא מייצג גם התרחקות מעבר שהכיל מנגנונים מדכאים לעבר עתיד חופשי ומאפשר יותר. עבור אחרים הוא מהווה הזדמנות לשדרוג ולעדכון המנגנונים המסורתיים המייצגים את הבסיס ליציבות החברתית והתרבותית שלנו.

אך שינוי איננו בהכרח דבר מבורך, רצוי וחיובי עבור כל אדם, בכל מצב ובכל זמן. למעשה, שינוי פתאומי בשוק התעסוקה יכול להוות מכת מוות כלכלית עבור אלו שהשינוי דוחק אותם מחוץ למעגל היצרנות, מחוץ למעגל הרלבנטי לכלכלה המודרנית. עסקתי בנושא זה לעיל, בפרק העוסק ביובל, וטענתי שמעבר לעקרונות הרוחניים של היובל, העיקרון המעשי המרכזי שלו הוא ניתוק הקשר בין משבר כלכלי זמני ואקראי לבין שעבוד ואובדן נכסים נצחי. בפרק זה אני מבקש לפתח את הרעיון ולהשליך אותו על שוק התעסוקה הצפוי בעתיד הקרוב.

במידה מסוימת מדובר בהרחבת מודל שנת השבתון הנהוגה במקצועות החינוך והאקדמיה לכלל המשק, עבור מי שיחפוץ בכך.

מחזור המעשרות הלאומי – קדושה וקניין פרטי

לצד הקמת ושימור המנגנונים המאפשרים את הקניין הפרטי והחירות האישית, ומתוך כך את שגשוגה של החברה ושל הפרט, שנת השמיטה מבקשת לטעת בנו את המודעות לכך שחיינו אינם אלא כצל עובר על פני האדמה, ולמרות שנטיית הלב הטבעית שלנו נמצאת בעיסוק ברכושנו (שבמקרים רבים יהיה נצחי יותר מאיתנו, ובפרט הפסולת הבלתי ניתנת למחזור שייצרנו במהלך ימי חיינו), הרכוש איננו הדבר שמגדיר את זהותנו ואת מקומנו בעולם. את ההוויה הפנימית של האדם יש לחפש במקומות אחרים, אולי דווקא בהפסקות שבתוך מרוץ החיים.

האלף השביעי – אחיזה בנצח

תבנית החשיבה הקדומה הייתה תבנית מעגלית, ולתפיסתה המציאות העכשווית אינה אלא שכפול של מה שקדם לה ותבנית למה שיבוא אחריה. למעט שינויים קלים, בני האדם נידונו לחיות במעגלים אינסופיים של חיות וחדלון. התבנית החלופית, זו שלעניות דעתי הציעה היהדות לראשונה, היא תבנית ליניארית: העולם התחיל בנקודה מסוימת ומשם הוא מתקדם ומתפתח. אי שם מסתתר עתיד טוב יותר שאם נשאף אליו, נתאמץ ונצעד לכיוונו הוא בוא יבוא.